מהי תכלית הבריאה עבורה נבראה העולם ואיך אפשרי לראות את הקב"ה

א. מה כבר אפשר להספיק בשש שעות?

כל התפאורה שאנחנו רואים כאן בעולם - היתה אמורה בתוכנית המקורית להיות כאן לשבעה ימים בלבד. הבריאה היתה צריכה להגיע לתכליתה - כבר בערב שבת הראשון. אבל כולנו יודעים מה היה בסוף.

האירוע סביב עץ הדעת השאיר אותנו כאן, למסע של תיקון בן ששת אלפים שנה, מסע ארוך ומייגע. והאמת? משהו כאן קצת לא ברור: כי בהרגשה שלנו, מסע של ששת אלפים שנה - הוא באמת מסע של תיקון. בכל זאת, אנחנו עוברים כאן סיפורים, קשיים, אתגרים, מלחמות, אזעקות, מגפות, חורבנות ותקומות, טלטלות ותקוות. משהו מתרחש כאן, משהו קורה איתנו בתוך הנפש. זה מרגיש כמו תיקון.

האם כל התיקון הזה יכול היה להתרחש בתוך חצי יום?! איך בדיוק?! מה כבר אפשר להספיק בשש שעות? ואיך פספסנו את ההזדמנות הזו? יש סיכוי, שאם נבין את הסיפור העתיק ביותר בהיסטוריה האנושית - נבין אולי קצת יותר טוב לאן בדיוק אנחנו אמורים לכוון בחיים, כדי לנסות להגיע לאותה התכלית... הבה נצא לדרך.

ב. תכלית, איך עושים את זה?

תכלית הבריאה היא 'לדעת את השם', וזה כבר יוצר לנו בעיה. כי אנחנו, מה לעשות, גוף. והקדוש ברוך הוא, הוא הרי 'אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף'. הוא לא נתפס בעיניים אנושיות, בלתי ניתן למישוש. כולו רוחני.

אז איך בדיוק אפשר לדעת אותו? איך אפשר לראות אותו? שלא תבינו: בהחלט אפשר לדקלם על היותו כאן, אבל לדעת?! בידיעה ברורה?! להכיר אותו?! לראות אותו?! להתחבר אליו?! איך זה אפשרי?

התשובה, כך מסתבר, מסתתרת בשאלה עצמה: כי הסיבה שאיננו יכולים לראות אותו - היא כי אנחנו חיים בתוך גוף. אם רק נשחרר את הגוף הזה - יש סיכוי שנצליח לראות אותו.

ג. לצאת - אבל להישאר

האם זה פותר את השאלה? ממש לא. זה רק מסבך את העניינים עוד יותר. כי מי ש'תקע' אותנו למאה ועשרים שנה בתוך הגוף - זה הקדוש ברוך הוא בעצמו. הוא שם אותנו כאן, והוא רוצה שנישאר כאן למסלול חיים מלא, ומצד שני - הוא רוצה שנצא מהגוף הזה ונתחבר אליו.

איך בדיוק? חייב להיות שיש דרך. יש דרך לצאת מהגוף - בלי לצאת ממנו פיזית. במילים פשוטות יותר: תכלית הבריאה היא להשתחרר מ'תודעת הגוף' - ולהגיע ל'תודעת חיבור'.

ד. סיפור של תודעה

תודעת גוף, זה מה שכולנו מכירים: הלך חשיבה הגורס שכל הסיפור בעולם זה אני. כל המטרה שלי בחיים - זה אני. השליטה בידיים שלי (ואז אני מאושר), או בידיים של בני אדם אחרים (ואז אני רותח מזעם ותסכול, בטח אם הוא לא מגשים את רצונותיי).

תודעת גוף זה לחשוב שהכול תלוי בי, ושאם אני מרגיש שמשהו מסוים הוא נכון - כנראה שזה כך. תודעת גוף זה לחפש להגדיל ולרומם את הגוף, את האישיות שלי, את היכולות שלי, להוכיח לעולם כולו כמה שאני מוצלח וצדיק וטוב וצודק. התורה שלי, המעשים הטובים שלי, או כל מה שאני מכנה בשם 'קדושה' - הם עוד דרך עבורי להגדיל את הגוף הזה. כי מה לעשות, אני חי בסביבה שמעריכה תורה וקדושה, אז אני משקיע בזה, כי זה מה שיגרום לי להיתפס חשוב בעיני הסביבה.

תודעת חיבור - היא בדיוק ההיפך מזה. תודעת חיבור זה הלך חשיבה שמבין שכל הסיפור כאן בעולם - הוא הקדוש ברוך הוא. שכל המטרה שלי בחיים - זה להתחבר אליו. תודעת חיבור זה להבין שהכול זה הוא, שהשליטה בידיים שלו, ולא של אף אחד אחר. תודעת חיבור זה להבין שלא משנה מה אני חושב ומבין, ואני לא צריך להבין הכול ולהרגיש שזה נכון כדי שזה יהיה נכון - הוא היחיד שקובע לי, הוא היחיד שמחליט עבורי, וגם אם ההיגיון שלי זועק אחרת - הוא זה ששולט, הוא הסיפור היחיד בעולם.

אדם שחי בתודעת גוף מחפש כל הזמן להגדיל את עצמו. הוא בוחר את כל הבחירות שלו בחיים לפי השאלה - האם זה מקדם אותי? האם זה מגדיל אותי? אדם שחי בתודעת חיבור - מחפש כל הזמן להגדיל את החיבור להשם. הכול תלוי בזה: האם הצעד שלי עומד לחבר אותי אליו יתברך - או לנתק אותי ממנו?

ה. השם עוזר לך להשתחרר

מהרגע שהאדם נולד, הוא חי בתודעת גוף. הגוף הרבה יותר נוכח בחיים שלנו, הוא זה שנותן את הטון, הוא זה שיודע לדרוש את שלו, אז לא פלא שאנחנו מתרגלים לחשוב בתודעה שהוא רוצה שנחשוב. לא פלא שהאדם תפוס בתודעת גוף - ולא מצליח להשתחרר ממנה.

תכלית הבריאה היא - בכן להשתחרר ממנה, ולעבור לתודעת חיבור. איך עושים את זה? אין דרך. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אינו יכול לו. אבל הקדוש ברוך הוא כן עוזר. איך? הוא שולח לו חולשות. הוא שולח לו יצרים. הוא שולח לו קשיים שחושפים בפני האדם את חוסר האונים שלו, וסודקים את תודעת הגוף.

ו. מול פרשת דרכים

כשהאדם מוצא את עצמו מול חולשה, עומדות מולו שלוש אפשרויות התמודדות:

אפשרות אחת - זה להתכחש. לספר לעצמי סיפורים שאני בעצם כן יכול, ושאני חזק, ושלא איבהל, ושעוד יבואו ימים טובים וזו רק חולשה זמנית. לעצום עיניים ולנסות להחליק את המצב.

אפשרות שניה - זה להתרסק. לחשוב שהעולם נגמר, הנה, חשבתי שאני יכול - ומתברר שאין לי סיכוי, להיות בטוח שהשמש שקעה במים ולעולם לא תזרח שוב. אני חלש, תקוע, ואין לי דרך להיחלץ מזה. גם האפשרות הזו היא תוצאה של תודעת גוף. חוסר התקווה הזו נובעת מתוך חשיבה שהכול תלוי באדם, ואם הוא לא יכול לעזור לעצמו - כנראה שבאמת אין לו סיכוי.

אבל יש גם אפשרות שלישית: האפשרות השלישית היא - להתבונן! לשאול את עצמו: רגע, אם זה נכון שאני לא יכול, שאני חסר אונים - איך בכל זאת יש לי כל כך הרבה הצלחות ורגעים יפים? כשהאדם מתבונן בשני החלקים של חייו, באור ובחושך, בהצלחות ובכישלונות גם יחד - הוא מגלה את השם! הוא רואה אותו, בעיניו ממש! הוא רואה את ההצלחות - ומבין שאלה הם בהשגחה פרטית, בחמלת השם עליו!

ז. מה שלא מלמדים בסמינר 'ערכים'

השפת אמת אומר: פעמיים ביום אנחנו עוצרים הכול כדי לקרוא את הפסוק: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. למה? אם המטרה היא להחדיר בנו את התובנה שהקדוש ברוך הוא שולט בכל העולמות - למה צריך לצטט את הפסוק הזה כל כך הרבה?

אלא, הפסוק הזה נועד להעביר לנו מסר הרבה יותר עמוק, כזה שאפשר להחדיר - רק בסמינר של החיים עצמם. "שמע ישראל", תתבונן, יהודי יקר: נכון יש בך רגעים של "הוי"ה"? רגעים בהם הכול נראה חלק, הצלחות בשפע? אבל מצד שני יש בך גם רגעים של "אלוקינו", רגעים מאתגרים, של מידת הדין כביכול, בהם אתה רואה את החולשה וחוסר האונים שלך? דע לך, יהודי יקר, ש"השם אחד!" שניהם - הם הבורא יתברך בעצמו! הוא זה ששולח לך את החולשות והחוזקות - כי רק כך תוכל להשתחרר מתודעת הגוף ולעבור לתודעת חיבור!

ח. רגעי מבחן בגן עדן

אדם הראשון יושב בגן עדן, והוא תפוס כמובן בתודעת גוף. הקדוש ברוך הוא רואה ששבת מתקרבת, העולם חייב להגיע לתכליתו! אדם הראשון חייב להשתחרר מתודעת הגוף - ולעבור לתודעת חיבור! מה עושה השם? שולח לו תאווה. פתאום מתעורר בו חשק עז לטעום דווקא מפירות עץ הדעת!

באותם רגעים, יכול אדם הראשון לנצל את התאווה הזו כדי להבין במה הוא חלש, כמה הוא לא מסוגל לחשוב ברציונליות, ובמה הוא לא מסוגל להתגבר על החשקים שלו. אם אדם הראשון היה מבין את זה, הוא היה זועק להשם שיציל אותו, והקדוש ברוך הוא כמובן היה עוזר לו. הוא היה מביא את העולם לתכלית - וכמה שעות לאחר מכן היה מגיע יום שכולו שבת. אבל אדם הראשון לא זעק להשם. הוא היה בטוח שאם זה תלוי בו - הוא יצליח להתמודד. "לו זה לא יקרה...". כשאדם הראשון בחר לחזק את תודעת הגוף - החטא עצמו היה רק שאלה של זמן.

ט. פיקוד העורף המצרי

פרעה מלך מצרים מלמד את בני ישראל תודעת גוף. הוא מסביר להם שכל התקווה שלהם לשרוד תלויה אך ורק בפיסת קש שיצליחו למצוא. האר"י הקדוש אומר שהמילה 'פרעה' מורכבת מאותיות 'העורף'. פרעה יושב על ה'שיבר' המרכזי, על החיבור שבין הגוף למוח, ומעדיף שתנתק את המחשבה ותתמקד רק בגוף.

בכל אותם פעמים בהם קורים התרחשויות שמכעיסות אותנו, מפחידות אותנו, מוציאות אותנו משלווה - הם בעצם 'אורות' שנועדו לחבר אותנו, לשלוף אותנו מהמצרים של תודעת הגוף - ולהעביר אותנו לתודעת חיבור! זו הסיבה, שדווקא בליל הסדר מוזמנות הרבה תקריות מעצבנות (יין שנשפך, ילד שעושה בושות). אם אנחנו מבינים שדווקא הרגעים האלה - הם רגעי יציאת מצרים, ניתנת לנו ההזדמנות לסדוק את תודעת הגוף ולצאת מגלות לגאולה!

י. השילוב המשולש שיעשה לכם את הפסח

כל שלא אמר פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו:

• פסח - הם הרגעים המוארים יותר, הרגעים בהם האדם מרגיש שהוא 'פוסח' ומדלג כלפי מעלה.

• מרור - הם הרגעים המעצבנים, שמשאירים לנו טעם מריר של כישלון.

• מצה - היא החיבור בין השניים: ברגעים של 'פסח' - להיזכר מיד ברגעי ה'מרור' ולהפחית את הגאווה. ברגעים של 'מרור' - להיזכר מיד ברגעי ה'פסח' ולגלות את ההשגחה הפרטית.

רק כששלושת הדברים מתחברים יחד - אנו 'יוצאים' ממצרים, משתחררים מתודעת הגוף ונגאלים לחירות עולם.