האם זה טוב לחלום? ואיך מתחברים לה'? איפה בדיוק נמצא החיבור?

א. איך חולמים נכון?

לכולנו יש הרבה חלומות בראש. כולנו היינו רוצים להיות גם עשירים וגם מכובדים וגם שומרים מאוד על אורח חיים בריא וגם תלמידי חכמים וגם אנשי חסד ברמ"ח ושס"ה. אז למה אנחנו לא שם? מה הסוד של האנשים שכן מצליחים להפוך חלום מעורפל למציאות בשטח?

תשאלו כל מנטור, והוא יסביר לכם שהכול תלוי קודם כל ב'הצבת יעדים'. "זה שאתה חולם להיות עשיר זה נחמד", הוא יסביר, "אבל מה מבחינתך נחשב עשיר? החלום שלך חייב לקבל הגדרה מדויקת, שורת יעד שאותה תכתוב ב'ווייז' הפנימי שלך... אחרת - איך תדע לאיזה כיוון להתקדם? ואיך תדע האם אכן הגעת ליעד או שרק התרחקת ממנו?".

את אותו סגנון פחות או יותר אנחנו מכירים גם בחלומות הרוחניים. אתה רוצה להיות תלמיד חכם? זה רצון נחמד, אבל כדי להגשים אותו - אתה חייב להציב יעד, או יותר נכון: אתה חייב 'שאיפות'!. ושאיפה, כמו כל יעד גשמי בעולם, חייבת לקבל הגדרה מדויקת: מה בדיוק אתה רוצה להיות? איך זה נראה? איך זה מרגיש? במה זה מתבטא? מה הצעדים המדויקים שצריך לעשות כדי להגשים אותה?.

המנטורים המומחים טוענים אפילו שצריך לדעת לדמיין את זה במוח: לצייר איך בדיוק אני מרגיש חמש שנים מעכשיו, איפה אני יושב, מה יש סביבי, וכן הלאה.... ככל שהיעד שלנו מוגדר וברור יותר - כך יהיה לנו קל יותר להתקדם אליו. ככל שהוא יהיה מעורפל יותר - יהיה לנו הרבה יותר מסובך לכוון אליו, וגם הרבה פחות מוטיבציה לעבוד בשבילו, כי אין לי שמץ של מושג האם אני בכיוון הנכון - ובמה היעד קרוב אלי....

ב. איפה מוצאים את החיבור?

כשאנחנו מבינים את זה - אנחנו קולטים למה כל כך קשה לנו לעבוד דווקא בשביל המטרה הכי חשובה בחיים: חיבור להשם. את כל החיים האלה אנחנו חיים בשביל זה. ירדנו ממקום של אין סוף תענוג לתוך עולם שפל ומסובך ורצוף כאבים רק כדי להשיג את זה, רק כדי להתחבר להשם - אבל מה זה בדיוק להתחבר להשם? איך עושים את זה? איך זה נראה? איך זה מרגיש? במה זה מתבטא?. תשאלו אנשים סביבכם - ותראו שאין באמת דרך להסביר את זה.... זה בדיוק המקום שאנחנו פשוט עוברים לתנועות ידיים. "חיבור להשם זה משהו... נו, משהו כזה..." ואז הידיים מתרוממות בניסיון להעביר חוויה כלשהי, לא מובנת, לא ברורה....

פלא שאנחנו מתייאשים מראש? אם אין שאיפה, אם אין יעד מוגדר - למה שננסה להגשים אותו? למה שתהיה לנו מוטיבציה להמשיך לחפש אבידה - שאין לנו שום מושג איך היא נראית ובאיזה איזור היא נמצאת?. זו הסיבה שהשאיפה ל'חיבור להשם' פחות מופיעה ברשימת היעדים שלנו, או שאנחנו מחליטים לעצמנו הגדרות שונות ומשונות למושג הזה 'חיבור להשם'.... זו הסיבה שאתה רואה אנשים שבורים ורצוצים כי הם לא הצליחו 'להרגיש' את הצמרמורת או לשפוך דמעות כמים בתפילות בימים נוראים. הם בטוחים שזהו, הם כבר נדחו מכל העולמות, הם כבר 'לא מחוברים להשם'.... למה? כי הם החליטו ש'חיבור להשם' זה בעצם 'בכי והתרגשות'... או כאלה שבטוחים שהדרך היחידה להתחבר להשם זה רק על ידי הישג רוחני משמעותי כלשהו, למשל - להצליח ללמוד שתים עשרה שעות ברציפות ביממה.... פלא שאם הם נאלצים להפסיק כי נסיבות החיים אילצו אותם - הם בטוחים שהקדוש ברוך הוא כבר לא זקוק להם?!.

ג. תשמח עם החלק שלך

הפרי הארץ כותב באחד המכתבים המפורסמים 'תשובה כללית' לאלה שעוברים משברים קשים בעבודת השם, ואומר שזה קורה בגלל 'שאינם שמחים בחלקם ברוחניות'.... כשאנחנו רואים את המילים האלה אנחנו מתפלאים: מה?! לשמוח בחלקנו ברוחניות?! איפה השאיפות?! איפה הרצון לכבוש עוד ועוד שטחים, עוד ועוד שעות, עוד ועוד דפים?!. מתברר שהפרי הארץ רואה את עבודת השם אחרת ממה שאנחנו מכירים: עבודת השם זה לא משהו שתלוי בכמות!. עבודת השם זה לא משהו שתלוי במקום מסוים, או בזמן מסוים, או באנשים מסוימים!. אין הגדרה או כמות או צבע או צורה לעבודת השם!.

אדרבה, אם אתה מכניס את זה להגדרות, אם אתה מחפש להרגיש דווקא משהו מסוים, אם אתה רוצה שזה יהיה דווקא בצורה כזו או אחרת - אתה כבר לא מחפש את השם!. אתה אולי מחפש 'הישגים', אתה אולי מחפש 'חוויות', אתה אולי מחפש להגדיר את עצמך ולהרגיש טוב עם עצמך שהנה הגעת ליעד - אבל את השם אינך מחפש.... זה מה שאומר הפרי הארץ: אם אתה מסוגל להיות עצוב מכך שלא הצלחת להשיג הרבה 'עבודת השם' - סימן שכל המנועים שלך מכוונים להישגים עצמיים, כל השאיפות שלך הם גדלות עצמית, ואז - לא פלא שאתה מתאכזב כשאינך מצליח להגשים את יעדיך.... אם אתה רוצה 'חיבור' - ובכן, חיבור אפשר להשיג בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב נתון!.

ד. למשש את הבורא?!

זה קרה בסך הכול ארבעים יום אחרי המעמד שהרעיד את כל העולמות. רק לפני ארבעים ימים הם עמדו שם, למרגלות ההר, ראו בעיניהם את כבוד ה', שמעו את הדיברות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה, מלאכים קשרו להם כתרים. ועכשיו? עכשיו הם כאן, מצחקים מול עגל זהב מעשה ידי אדם.

איך יכול להיות? התיתכן נפילה כזו, מהמקום הכי גבוה ונעלה אליו יכולים בני אנוש לשאוף - לתחתית השפל המוסרית והרוחנית?. לצחק מול חתיכת זהב ולדמיין שיש בו ממשות אלוקית?!. אומר הרמב"ן: אל תחשבו שהם היו עובדי אלילים, חלילה! דור המדבר - היה ונותר דור דעה, דור של יהודים מרוממים שזכו לראות את כבוד השכינה ולקבל תורה מפי משה רבינו בעצמו!.

אבל דווקא זה מה שעמד בעוכריהם. כי הם היו רגילים 'לחוות' את החיבור להשם.... היה להם במה לתלות את החיבור, היה להם דמות כמו משה רבינו, היה להם לאן להסתכל, במי להיאחז, היתה להם הגדרה לשאלה 'מה זה חיבור להשם'.... מאז יציאת מצרים ועד אז, הם הרגישו מחוברים, היתה אווירה עילאית, היתה תחושה של קדושה, היה 'מצב' סביב המנהיג, היו דיבורי אמונה עוצמתיים ומלאי אש. הם הרגישו את החיבור במקסימום. אבל אז משה התעלה למרום... ופתאום אין את היכולת להצביע על משהו ולקרוא לזה 'קדושה'.... העגל - הוא בסך הכול תוצאה של הלך המחשבה הזה, כביכול חיבור להשם הוא משהו מוגדר, שיש לו צבע או צורה או מקום או זמן מסוימים....

כשאנחנו מבינים את זה - פתאום הסיפור הזה הופך להיות הרבה יותר רלוונטי לחיים שלנו. כי לפעמים אנחנו בטוחים שעבודת השם היא דווקא בצורה כזו, רק אם אנחנו מרגישים כך או אחרת, רק אם אנחנו זוכים להיות במקום פלוני, או לצד אנשים מסוימים, או רק בהתרגשות גבוהה במיוחד, או רק אם אנחנו אחרי הצלחה רוחנית מסחררת... מתברר שזו הסכנה הכי גדולה!. חיבור להשם - הוא ממש לא עניין של כמות או הגדרה!.

ה. סימן אחד בלבד

וכאן הבן שואל: אם אין הגדרה ל'חיבור להשם' - איך אוכל לדעת האם אני כבר שם?. אולי אני כבר אכן מחובר להשם - ואני פשוט לא יודע את זה?. אולי אני יכול להמשיך לישון, לא להתאמץ יותר מדי - כי ממילא אין לי דרך להגדיר מה זה חיבור להשם?. לא ייתכן. חייב להיות שיש איזשהו הבדל בהרגשה, בין מי שמחובר לאלוקיו - למי שמסתובב מנותק וחסר חיבור. אבל מה ההבדל? במה מתבטא חיבור להשם?.

ר' אשר אומר שיש מדד אחד ויחיד שאיתו אפשר לוודא את רמת החיבור שלך: יישוב הדעת. אם אתה רגוע בכל מצב, אם אין שום דבר שמצליח לגנוב ממך את השלווה הפנימית - זהו סימן מובהק שאתה מחובר להשם.... יישוב הדעת זה להיות שבע מבפנים, כמו תינוק בידיה של האם, שלא מרגיש הבדל האם הוא כרגע בחדרו השקט - או בכלל במקלט עמוס באנשים לחוצים. הוא - תמיד רגוע, תמיד נינוח, תמיד שלו. ככה בדיוק נראה אדם שמחובר להשם.

ו. אבל זו אינה מטרה!

ואולי, ישאל השואל, אולי זו בדיוק צריכה להיות השאיפה שלנו?. אם אתה אומר ש'יישוב הדעת' זה המאפיין של אנשים המחוברים להשם - אז אולי זה מה שאנחנו צריכים לכתוב בשורת היעד שלנו? אולי אנחנו צריכים לשאוף ל'יישוב הדעת'?.

לא. יישוב הדעת הוא לא מטרה בפני עצמה. אם אתה הופך אותה למטרה העליונה - אתה תהיה עסוק כל הזמן בבריחה ממקומות, אנשים ורגעים מאתגרים, כי הם עלולים לגנוב ממך את יישוב הדעת.... אנשים שהשאיפה שלהם היא 'יישוב הדעת' מחפשים אותה בדרך כלל בין הרי האלפים או על ערסל הקשור בין שני עצי קוקוס - ואף פעם לא מוצאים. אין דרך לנטרל דאגות ולחצים - אלא על ידי חיבור להשם!. המטרה היא 'חיבור להשם' - והתוצאה היא 'יישוב הדעת'! בסדר הזה דווקא!.

זעכצין לייטייג:

חדשות לוהטות...: אנשים להוטים אחרי חדשות. לא מוכנים להחמיץ שום התרחשות. חייבים לדעת מה קורה אפילו אי שם במזרח הרחוק - העיקר לא לדעת מה קורה אצלם בתוך הנפש....

•  אל תישבר שנשברת...: יש אנשים שכל החיים סיפרו לעצמם שהם לא פחדנים, שהם אנשים אמיצים, מלאי ביטחון וחסרי פחד, ופתאום השבוע - התדמית הזו התנפצה להם. פתאום הם מגלים את עצמם חסרי אונים, יושבים מפוחדים במקלטים, והם נשברים מזה. הם לא מבינים איפה ה'ביטחון' המפורסם שלהם. איפה החוסן הפנימי שחשבו שיש להם. אבל ר' אשר היה אומר - אל תישבר מזה שנשברת!. אל תישבר מכך שאתה חושש!. אדרבה, גילית בעצמך חולשה, גילית שאתה לא כל כך חזק - אז הנה, יש לך הזדמנות להתחבר להשם!. פינית קצת מהמקום שלך - עכשיו אתה יכול סוף סוף לתת להקדוש ברוך הוא להיכנס!.
• האמת היחידה על עצמך...: אנשים מספרים לעצמם סיפור שהם אנשים אמיתיים. אין דבר כזה! האמת הכי גדולה על עצמנו היא - שאנחנו לא מפסיקים לשקר את עצמנו.... בתורה הקדושה יש רק שני מקומות בהם מוזכרת המילה 'אמת' לגבי בני אדם: שניהם בהקשר של "והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל".... אין שום אמת אחרת!.