כשזיכרון פוגש שגרה: המסע המטלטל חזרה לחיים אחרי טראומה

ברוכים הבאים למבוך הזיכרון והשגרה.

מהו למעשה "עיבוד זיכרונות טראומטיים"? ומהי אותה "חזרה לשגרה" שכולנו כמהים אליה לאחר משבר? מילים כבדות אלו, הנשמעות לעיתים כאילו נלקחו מפתח דבר של ספר לימוד אקדמי, טומנות בחובן סיפור אנושי עמוק, מורכב וכואב. הן מתארות את המסע הפנימי והחיצוני המפרך שעובר אדם שנחשף לאירוע מטלטל, בניסיון לארוג מחדש את חוטי חייו שנקטעו בפתאומיות. דווקא עכשיו, בתקופה בה קולקטיבים שלמים חווים טראומות מתמשכות ואישיות, הדיאלוג סביב צמתי הזיכרון והשגרה הופך חיוני מתמיד. הוא מאפשר לנו להבין, להכיל, ולמצוא נתיבים חדשים להתמודדות, כפרטים וכחברה.

בישראל, המצב אפילו נדמה, קיצוני יותר. "התגובות של אנשים בארץ הן תגובות שאינן בפרופורציה למה שקורה בשטח, והן על הרצף של תגובות חרדה" אומרת ד"ר תלמה כהן בראיון. "אצלנו היכולת להכיל מצבים שהם לא מסכני חיים היא מאוד נמוכה. אנחנו מגיבים להם בהתפרצויות ומגלים קשיי ויסות כי אנחנו עולים על גדותינו".

הזיכרון השבור: למה טראומה נדבקת?

זיכרון טראומטי אינו עוד זיכרון רע או חוויה קשה. הוא ישות נפרדת כמעט, המאוחסנת במוח ובגוף באופן שונה לחלוטין. הוא מקוטע, צף ללא הקשר ונטול רצף נרטיבי. הוא מתבטא כדימוי ויזואלי מהבהב, קול צורם, ריח חודר או תחושה פיזית של כאב, קור או לחץ. בניגוד לזיכרון רגיל, שאנחנו יכולים לספר עליו סיפור קוהרנטי, הזיכרון הטראומטי הוא אוסף של רסיסי פאזל מפוזרים, שהמוח לא הצליח לארגן לכדי תמונה שלמה.

מה קורה כשזיכרון כזה נותר לא מעובד? הוא הופך למוקד של סבל. פלאשבקים פולשניים, סיוטי לילה, חרדה משתקת, דיכאון עמוק, וקשיים בקשרים בין-אישיים הם רק חלק מהתסמינים. החיים הופכים לשדה מוקשים של הימנעות, בניסיון נואש לא לפגוש מחדש את הרסיסים המכאיבים. זהו הפרופיל הקליני המוכר של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). המטרה בעיבוד טראומה אינה "לשכוח" אלא לבנות סיפור חדש, מאוזן יותר, המאפשר לחיות לצד הזיכרון מבלי להיות משועבד לו, ולשקם את תחושת הסוכנות והשליטה בחיים.

השגרה הלא כל כך פשוטה: העוגן שאנחנו מחפשים

המושג "שגרה" נשמע לעיתים משעמם, כזה שמקושר למטלות יומיומיות אפורות. אך מעבר לכך, שגרה היא מסגרת קיומית, עוגן פסיכולוגי, מקור לתחושת שליטה, יציבות וביטחון בעולם שמרגיש הפוך והפכפך. היא חיונית במיוחד לאחר זעזוע,  בין אם מלחמה, אסון טבע, אובדן אישי או אפילו תקופה של אי-וודאות ממושכת. השגרה מסייעת לנו לבנות מחדש חוסן, להכיל פחדים וחרדות, ולשוב לתפקוד יעיל.

אך "לחזור לשגרה" אינו כה פשוט כפי שנשמע. זה אינו מתג שניתן ללחוץ עליו. פסיכולוגים וחוקרי טראומה מבינים היום כי מדובר בתהליך מורכב, רב-שכבתי ולעיתים כואב. לעיתים קרובות, במקום לחזור לשגרה הישנה, אנו נדרשים לבנות "שגרה חדשה". כזו הלוקחת בחשבון את השינויים שחוללה הטראומה, ומתאימה את עצמה למציאות פנימית וחיצונית שהשתנתה לבלי הכר.

איך התעלמנו, התכחשנו, ולבסוף למדנו

ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעורים חשובים על יחס החברה לטראומה. פעם קראו לזה "הלם קרב", והתייחסו לחיילים שסבלו כאל חלשים, פחדנים או חסרי אופי. המונח אף נאסר לשימוש במדינות מסוימות לאחר מלחמת העולם הראשונה, בניסיון לטאטא את התופעה מתחת לשטיח. רק לאחר מלחמת וייטנאם, בשנות ה-70 של המאה הקודמת, החלה להתרחש מהפכה מחשבתית. לבסוף, בשנת 1980, זכתה הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית (PTSD) להכרה רשמית במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM), שהפכה אותה ללגיטימית. זו הייתה דרך ארוכה ורצופת מכשולים, גם כלכליים ופוליטיים, אך היא סללה את הדרך להבנה שאותם זיכרונות טראומטיים אינם נעלמים. הם נשמרים במצב "קפוא" במוח ובגוף, וצפים מחדש כשנחשפים לטריגרים או כשהסביבה נתפסת כבטוחה מספיק כדי לאפשר להם לעלות.

מה חושבים היום על המוח הטראומטי והדרך חזרה

הבנת המוח הטראומטי העמיקה מאוד. כיום אנו יודעים שהמוח מאחסן את הזיכרון הטראומטי באופן שונה מזיכרון נרטיבי רגיל. תיאוריות כמו זו של "זיכרון כפול" (Dual Representation Theory) מסבירות כי לצד זיכרון אירועי מילולי, קיים זיכרון חושי-רגשי חזק המקודד באזורי מוח פרימיטיביים יותר. הטראומה, אם כן, אינה רק "בראש" - היא חרוטה בגוף. היא משפיעה על מערכת העצבים האוטונומית, על הוויסות הרגשי, ואף על העצב התועה, האחראי בין היתר על תגובות "הילחם-ברח-קפא".

הדעה הרווחת כיום היא שקודם כל, לפני שצוללים לתוך עיבוד הזיכרון הטראומטי עצמו, חשוב לבנות ביטחון, לווסת רגשות ולחזק את המשאבים הפנימיים של המטופל. חשיפה מוקדמת או אינטנסיבית מדי עלולה להוביל לרטרואומטיזציה (טראומה חוזרת) ולהחמיר את המצב. בנוסף, חזרה לשגרה, לא רק לחיילים, אלא לכל מי שעבר משבר, היא חיונית. היא מחזקת את החוסן הנפשי ומסייעת גם בהתמודדות עם "טראומה קולקטיבית". יחד עם זאת, ההבנה היא שאין גישה אחת שמתאימה לכולם; לכל אדם קצב משלו, ומה שעוזר לאחד, יכול להקשות על השני. ההתאמה האישית היא המפתח.

על זיכרונות מודחקים וטיפולים חדשניים

התחום אינו חף ממחלוקות. "מלחמות הזיכרון" סביב שאלת הזיכרונות המודחקים והשפעתם, עדיין מהדהדות. האם זיכרונות טראומטיים יכולים להיות מודחקים לחלוטין ולצוף מחדש שנים לאחר מכן? קלינאים רבים מאמינים שכן, בעוד חוקרים מסוימים ספקנים, חוששים מפני "זיכרונות שווא" או "השתלה" טיפולית של זיכרונות שמעולם לא התרחשו. ההיסטוריה, למרבה הצער, רצופת דוגמאות לטעויות קשות שנעשו בעניין זה.

גם השאלה האם "לדבר על הטראומה" תמיד עוזר, אינה פשוטה. גישות טיפוליות מסוימות מצאו כי דיבור ישיר וממוקד על האירוע הטראומטי עלול לעיתים להגביר חרדה ולעכב החלמה. גישות חדשות יותר מתמקדות בעיבוד הטראומה דרך הגוף, דרך יצירה, או דרך הבניית סיפור מחדש בדרכים עקיפות. ויכוח נוסף נוגע להכרה הרשמית ב"פוסט-טראומה מורכבת" (CPTSD), המתפתחת כתוצאה מטראומות מתמשכות וחוזרות, לעיתים קרובות בילדות.

ולבסוף, עולם הטיפול נכנס לעידן חדש ופרובוקטיבי עם הופעתם של טיפולים פסיכדליים, כמו MDMA, קטמין ופסילוסיבין. תרופות אלו, שפעם נחשבו לסמים מסוכנים, מציגות פוטנציאל מחקרי עצום לעיבוד טראומה, אך מעוררות גם שאלות אתיות, רגולטוריות וטיפוליות מורכבות.

מה צופן לנו העתיד

העתיד טומן בחובו הבטחה לגישות מהפכניות. בתחום הנדסת הזיכרונות, אנו עדים להתפתחות שיטות כמו "רי-קונסולידציה", היכולת להפעיל זיכרון טראומטי בסביבה מבוקרת ובטוחה, ולשנות את העוצמה הרגשית שלו, לעיתים באמצעות תרופות. מחקרים פורצי דרך מגלים גם את הפוטנציאל של טיפול בשינה ככלי לעיבוד זיכרונות טראומטיים, מתוך הבנה ששינה אינה רק מנוחה, אלא זירת פעילות מוחית אינטנסיבית. טכניקות של גירוי מוחי, כמו גירוי מגנטי חוזר (TMS) או חסימת גנגליון כוכבי (SGB), מציעות דרכים לא פולשניות להפחית תסמיני PTSD על ידי גירוי או דיכוי אזורים ספציפיים במוח. ואף מעבר לכך, מחקרים בתחום הגנטיקה והאפיגנטיקה מתחילים לבחון את האפשרות לשלוט בביטוי של זיכרון דרך מניפולציה גנטית בתאי מוח, רעיון הנשמע כאילו נלקח ממדע בדיוני, אך כבר נחקר ברמה בסיסית.

הטכנולוגיה גם היא בשירות הטראומה והשגרה. מציאות מדומה (VR) מאפשרת חשיפה מבוקרת ובטוחה לטראומה לצורך עיבוד. משחקי מחשב פשוטים כמו טטריס, אם משחקים בהם בסמוך לאירוע טראומטי, נמצאו כמפחיתים פלאשבקים. בינה מלאכותית (AI) עתידה לשפר את ניטור חולים, בניית תוכניות טיפול אישיות ומדויקות, ואף לזהות דפוסי סיכון.

תקווה חדשה באופק

תהליך החזרה לשגרה ועיבוד טראומה הוא מסע אישי וקולקטיבי, המזכיר לעיתים קרובות טיפוס במעלה הר תלול. הוא דורש סבלנות, חמלה עצמית, ותמיכה מתאימה. אך ההתקדמות המדעית והטיפולית בתחום מציעה היום יותר כלים, יותר תובנות ויותר תקווה מאי פעם. הכי חשוב לזכור: טראומה אינה חולשה. היא תגובה אנושית לאירוע לא אנושי. ועם תמיכה נכונה, הבנה והתמדה, אפשר בהחלט לצאת מהמבוך, לעבד את הזיכרונות, לבנות שגרה חדשה, ולצמוח לחיים מלאים ומשמעותיים.